מלאווי

אז, בסופו של דבר, בסופו של יום ארוך מאד וחם מאד הגעתי למלאווי. אוטובוס אחד, מיניבוס, מעבר גבול ראשון, מונית (עד כמה שאפשר לקרוא "מונית" למכונית שנוסעים בה ארבעה אנשים ותרנגולת במושב האחורי, מתוכם אישה אחת שמנה+תרנגולת יושבות עליי, ועוד שניים במושב שליד הנהג), עוד מיניבוס, ועוד מיניבוס אחד כי הראשון התקלקל בדרך. ועדיין, במונחים של אפריקה זה היה יום מוצלח מאד - האוטובוס הראשון הגיע מוקדם מהצפוי (לא סביר עד בלתי אפשרי), לא עשו לנו שום בעיות בגבול וכשהמיניבוס התקלקל חיכינו בקושי חמש דקות עד שאסף אותנו אחד אחר. אבל היה כל כך חם. נסענו לגבול דרך טטה, עיר שידועה (לשמצה) בעיקר בזכות היותה המקום הכי חם במוזמביק. בצדק. מזל שנסענו באותו יום עם ג'רי, ניו זילנדי מבוגר שכל משפט מנוסח-היטב שלו הוא משב רוח יבש וצונן של הומור בריטי.

שני לילות התאוששתי בבלנטייר - העיר הגדולה במלאווי - רק בשביל להבין שלא הולך להיות פחות חם עד שאחזור הביתה באמצע החורף (ואוי כמה שזאת הולכת להיות נחיתה קשה). אז הפתרון הכי טוב, חשבתי, הוא לטפס על הר מספיק גבוה. שעתיים נסיעה מבלנטייר נמצא Mount Mulanje, כמה נוח. אז יצאנו, שוב אני ורוי - לא ברור לי למה כי הבחור לא ממש בקטע של טרקים, אבל השבעתי אותו שהוא בא מרצונו החופשי ולא כי הוא חושב שאני צריכה בייביסיטר, כי ידעתי שאני יכולה לחכות כמה ימים והבנות יגיעו לשם גם. הוא פשוט לא בדיוק מבין את הקטע של ממש להנות מזה, הוא מתייחס לכל הסיפור כמו למבצע צבאי. לקח לי הרבה זמן להוציא אותו מזה ולהסביר לו שאנחנו לא הולכים לאכול מוזלי במשך 4 ימים לארוחת בוקר, צהריים וערב כי אנחנו לא בעונש.

הטרק היה מעולה כמובן, לא קשה במיוחד - מלבד הטיפוס שהיה בדיוק באמצע היום בחום מזעזע. חוץ מהטיפוס, החלק הכי מאתגר היה לשכנע אותם שאנחנו לא צריכים מדריך. היו לנו מפה טופוגרפית וGPS, וקראנו מספיק בשביל להבין שהשבילים ברורים (אם כי לא מסומנים) ולא צריכה להיות שום בעיה. לא שיש לי בעיה לשלם למדריך, אלו באמת סכומים די זניחים, אבל, נו, זה פשוט לא כיף. בסוף הסכמנו לקחת מדריך ליום אחד, רק לטיפוס למעלה. אבל, אנחנו היינו צריכים ללכת לשלם משהו במשרד אחר, והמדריך שלנו אמר שהוא הולך לקנות אוכל ויפגוש אותנו שם. כשסוף סוף מצאנו את המשרד הארור (שוב אמרו לנו שמאלה במקום ימינה) הוא לא היה שם, אבל איזה בחור נדבק אלינו ואמר לנו שהוא המדריך שלנו כי המדריך שקבענו איתו הלך לפגישה. זה נשמע מגוחך לגמרי, וכל העיירה מלאה במדריכים לא רשמיים שנדבקים לך לתחת מהרגע שאתה יורד מהמיניבוס, אז אמרנו לו שאנחנו לא צריכים מדריך, וכשהוא לא וויתר צעקנו עליו שיעזוב אותנו בשקט. אפילו רוי האמריקאי הבלתי-נלאה איבד את הסבלנות. לא ידענו לאן המדריך שלנו נעלם אז פשוט התחלנו לטפס, בשביל רחב וברור מאד. שעה מאוחר יותר כשעצרנו לסנן מים מהנהר, פתאום הגיע מולנו הבחור שנדבק אלינו קודם, נוטף זיעה, והגיש לנו פתק. מכתב חתום ממשרד הייעור (שאחראים על השמורה) שהמדריך שלנו, Wonderful, היה צריך ללכת לפגישה ולכן הם שולחים לנו מדריך אחר. אופס. מאד מאד לא נעים. המשכנו ללכת איתו במשך היום, וכמובן שכמו כל המדריכים הוא הולך מאד מהר, עם כפכפי גומי ושקית קטנה עם שלושה קרקרים, ובלי מים. אני לעומת זאת הולכת מאד לאט, עוצרת לשתות כל עשר דקות, וכל התיק שלי מלא באוכל לארבעה ימים, כהליה, סיר וכו'. ככה שאחרי שהתנצלנו ושילמנו לו טיפ נדיב במיוחד, שמחתי שזה נגמר.

מכאן והלאה, שאר הטרק היה מהמם, איכשהו, למרות שהם ממש משתדלים לשרוף את כל מה שנשאר מהיער אחרי שהם כבר כרתו את רוב העצים. בכל אופן, הערת שוליים לביולוגים שבקהל - סוקצסיה מעניינת לאללה, ואחרי השריפה גדלים שרכים ורק אחר כך עשבוניים וכו'. לרוב לא מגיעים הרבה יותר רחוק כי הם כבר שורפים את הכל שוב.

 

אחת הבקתות שישנו בהן על ההר. ציפיתי להרבה פחות..

אפילו היו מקלחות-דלי, ושירותי חור-ברצפה

וגם בירה וקולה למכירה. Lichenya hut - slow but sure

כבר הזכרתי פעם, נדמה לי, את התגובות שמקבלים פה כישראלים - לרוב עיניים פעורות, חיוך רחב, ומשהו על ישו. ביוהנסבורג, כשרק נחתתי, אמרתי לנהג המונית שאני מישראל והוא אמר לי שהוא למד על ישראל בבית ספר, וכל הסיפורים מהתנ"ך קרו שם - אז בטח כולם בישראל נוצרים, לא?
היו לי עוד הרבה מקרים קטנים כאלה, אבל שום דבר לא מתעלה על הסטודנטית שפגשתי בבלנטייר, בחורה בת 19 עם אנגלית מושלמת, שלומדת אנתרופולוגיה באוניברסיטה הקתולית של מלאווי. היא עושה מחקר על תיירים במלאווי וצריכה לראיין כמה. אז התראיינתי. כשאמרתי לה שאני מישראל העיניים שלה נפתחו, אבל כשגם סיפרתי לה שלמדתי בירושלים היא השתנקה מהתרגשות ואמרה לי, אני מרגישה שאני מדברת עם ג'יזס קרייסט...