מלכתחילה הייתי עייפה וחסרת סבלנות שלשום. כשהתחלתי ללכת לתחנת האוטובוס עם כל התיקים התחיל לרדת גשם, וכשהגעתי גיליתי שכשהייתי שם בבוקר הטעו אותי, והאוטובוס הטוב כבר מלא - נשאר לי לנסוע עם האוטובוס של החברה הממשלתית. הם עולים אותו דבר, רק שאחד חדש עם מושבים נוחים ונוסע יותר מהר, והשני מתפרק עם מושבים מגעילים, איטי יותר, ויותר צפוף. נהדר. לא עזר גם כשכרגיל לפחות כל חצי שניה מישהו צעק לי "היי, לאן את נוסעת? מה את מחפשת? לכי לשם!" וכרגיל חצי מהם הפנו אותי לכיוון הלא-נכון. הגעתי לאוטובוס, וכולו מלא מזוודות ושקים עם סחורות, הכל מלוכלך ומבולגן והנהג נתן לי מושב לא ליד החלון. כמעט התחלתי לבכות.
התעשתתי והלכתי לבקש מושב אחר. עברתי. קראתי ספר עד שיצאנו (בשעה איחור כמובן).
רגע לפני שהאוטובוס יצא, התיישבה לידי איזו מאמא אפריקאית שמנה. נהדר.נדחקתי לחלון עוד יותר וניסיתי לנשום עמוק.
ואז התחלנו לדבר, קוראים לה פלורנס והיא מזימבבואה, ומהר מאד היא לקחה עליי חסות, הודיעה לי שברגע שנגיע לגבול אני אקח את הסים שלה ואתקשר לאכסניה כי נגיע מאוחר. מתה על נשים כאלה. דיברנו עוד קצת, היא נדהמה מהעובדה שבישראל לא אוכלים סדזה (Sadza, מין עיסה מקמח תירס שאני דווקא די מחבבת. אני צריכה לזכור לכתוב על זה בהזדמנות) וכאלה, ושתינו נרדמנו.
אחרי כמה שעות, השמש התחילה לשקוע, השמיים מעל ההרים הירוקים של זמביה התחילו להצבע בכתום, ואז היא שאלה אותי פתאום, "ישראל, זה איפה שארץ כנען, מהתנ"ך? לאן שבני ישראל הגיעו כשהם יצאו ממצרים?". אמרתי שבערך. דיברנו קצת על פסח וההגדה (שאלוהים יעזור לי, אני לא יכולה יותר עם השיחות התיאולוגיות האלה). ואז פתאום, אישה אחת התחילה לשיר בשונה (Shona, השפה המרכזית בזימבבואה) ואחת אחרי השניה כל הנשים באוטובוס הצטרפו אליה במקהלה. חוזרות על אותן משפטים, אחת מתחילה, מובילה, והשאר מצטרפות אליה בכל פעם. "הן שרות על משה ואהרון, שהובילו את בני ישראל אל מחוץ למצרים", היא הסבירה לי.
קסם.
חצינו את הגבול, כבר בחושך, וכשחזרנו לאוטובוס רציתי לישון. הוצאתי את הנגן והאזניות, אבל אז פתאום הן התחילו לשיר שוב. החזרתי אותו בחזרה לתיק, והקשבתי להן עד שנרדמתי.
התעשתתי והלכתי לבקש מושב אחר. עברתי. קראתי ספר עד שיצאנו (בשעה איחור כמובן).
רגע לפני שהאוטובוס יצא, התיישבה לידי איזו מאמא אפריקאית שמנה. נהדר.נדחקתי לחלון עוד יותר וניסיתי לנשום עמוק.
ואז התחלנו לדבר, קוראים לה פלורנס והיא מזימבבואה, ומהר מאד היא לקחה עליי חסות, הודיעה לי שברגע שנגיע לגבול אני אקח את הסים שלה ואתקשר לאכסניה כי נגיע מאוחר. מתה על נשים כאלה. דיברנו עוד קצת, היא נדהמה מהעובדה שבישראל לא אוכלים סדזה (Sadza, מין עיסה מקמח תירס שאני דווקא די מחבבת. אני צריכה לזכור לכתוב על זה בהזדמנות) וכאלה, ושתינו נרדמנו.
אחרי כמה שעות, השמש התחילה לשקוע, השמיים מעל ההרים הירוקים של זמביה התחילו להצבע בכתום, ואז היא שאלה אותי פתאום, "ישראל, זה איפה שארץ כנען, מהתנ"ך? לאן שבני ישראל הגיעו כשהם יצאו ממצרים?". אמרתי שבערך. דיברנו קצת על פסח וההגדה (שאלוהים יעזור לי, אני לא יכולה יותר עם השיחות התיאולוגיות האלה). ואז פתאום, אישה אחת התחילה לשיר בשונה (Shona, השפה המרכזית בזימבבואה) ואחת אחרי השניה כל הנשים באוטובוס הצטרפו אליה במקהלה. חוזרות על אותן משפטים, אחת מתחילה, מובילה, והשאר מצטרפות אליה בכל פעם. "הן שרות על משה ואהרון, שהובילו את בני ישראל אל מחוץ למצרים", היא הסבירה לי.
קסם.
חצינו את הגבול, כבר בחושך, וכשחזרנו לאוטובוס רציתי לישון. הוצאתי את הנגן והאזניות, אבל אז פתאום הן התחילו לשיר שוב. החזרתי אותו בחזרה לתיק, והקשבתי להן עד שנרדמתי.
