דפים

יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

בדרך לזימבבואה

מלכתחילה הייתי עייפה וחסרת סבלנות שלשום. כשהתחלתי ללכת לתחנת האוטובוס עם כל התיקים התחיל לרדת גשם, וכשהגעתי גיליתי שכשהייתי שם בבוקר הטעו אותי, והאוטובוס הטוב כבר מלא - נשאר לי לנסוע עם האוטובוס של החברה הממשלתית. הם עולים אותו דבר, רק שאחד חדש עם מושבים נוחים ונוסע יותר מהר, והשני מתפרק עם מושבים מגעילים, איטי יותר, ויותר צפוף. נהדר. לא עזר גם כשכרגיל לפחות  כל חצי שניה מישהו צעק לי "היי, לאן את נוסעת? מה את מחפשת? לכי לשם!" וכרגיל חצי מהם הפנו אותי לכיוון הלא-נכון. הגעתי לאוטובוס, וכולו מלא מזוודות ושקים עם סחורות, הכל מלוכלך ומבולגן והנהג נתן לי מושב לא ליד החלון. כמעט התחלתי לבכות.

התעשתתי והלכתי לבקש מושב אחר. עברתי. קראתי ספר עד שיצאנו (בשעה איחור כמובן).
רגע לפני שהאוטובוס יצא, התיישבה לידי איזו מאמא אפריקאית שמנה. נהדר.נדחקתי לחלון עוד יותר וניסיתי לנשום עמוק.

ואז התחלנו לדבר, קוראים לה פלורנס והיא מזימבבואה, ומהר מאד היא לקחה עליי חסות, הודיעה לי שברגע שנגיע לגבול אני אקח את הסים שלה ואתקשר לאכסניה כי נגיע מאוחר. מתה על נשים כאלה. דיברנו עוד קצת, היא נדהמה מהעובדה שבישראל לא אוכלים סדזה (Sadza, מין עיסה מקמח תירס שאני דווקא די מחבבת. אני צריכה לזכור לכתוב על זה בהזדמנות) וכאלה, ושתינו נרדמנו.

אחרי כמה שעות, השמש התחילה לשקוע, השמיים מעל ההרים הירוקים של זמביה התחילו להצבע בכתום, ואז היא שאלה אותי פתאום, "ישראל, זה איפה שארץ כנען, מהתנ"ך? לאן שבני ישראל הגיעו כשהם יצאו ממצרים?". אמרתי שבערך. דיברנו קצת על פסח וההגדה (שאלוהים יעזור לי, אני לא יכולה יותר עם השיחות התיאולוגיות האלה). ואז פתאום, אישה אחת התחילה לשיר בשונה (Shona, השפה המרכזית בזימבבואה) ואחת אחרי השניה כל הנשים באוטובוס הצטרפו אליה במקהלה. חוזרות על אותן משפטים, אחת מתחילה, מובילה, והשאר מצטרפות אליה בכל פעם. "הן שרות על משה ואהרון, שהובילו את בני ישראל אל מחוץ למצרים", היא הסבירה לי.

קסם.

חצינו את הגבול, כבר בחושך, וכשחזרנו לאוטובוס רציתי לישון. הוצאתי את הנגן והאזניות, אבל אז פתאום הן התחילו לשיר שוב. החזרתי אותו בחזרה לתיק, והקשבתי להן עד שנרדמתי.




יום שני, 26 בנובמבר 2012

מלאווי חלק ג'

רק תמונות הפעם, כי אני עייפה.
עייפה מ-15 שעות נסיעה אתמול, עייפה מ-7 שעות נסיעה שלשום וריצה בין עשרים אלף סידורים מיד אחריה. וגם קצת, אני מודה, עייפה מהאוכל פה, עייפה מנהגי מוניות ורוכלים שצועקים לי ברחוב "מזונגו! היי! הלו! מאדאם! היי! קאם היר! היי! הלו! האו אר יו? היי! הלו!" (ברצינות אתם לא מבינים שאני מתעלמת?), עייפה מלספר לכל בן אדם ברחוב איך קוראים לי, מאיפה אני, איפה אני ישנה, כמה ימים אני אשאר פה, איפה הייתי קודם, איפה ישנתי שם, אם יש לי ילדים, אם אני נשואה, למה לא, אם אני מתכננת לחזור למלאווי בעתיד, אם אני מאמינה בישו, מה זה יהודים, איך ישראל נראית, למה יש מלחמה - די, באמא שלכם, צאו לי מהחיים. ברור שזה גם נחמד וזה פשוט חלק מהאופי הידידותי שלהם. ו- אל תבינו אותי לא נכון - רוב הזמן אני בעיקר משועשעת מזה, אבל לפעמים זה נהיה יותר-מדי. במיוחד לבנאדם כמוני ששונא שמחטטים לו בחיים. במיוחד כשאני עייפה. מדהים איך שכל הרעיון של פרטיות, של מרחב אישי, זר להם לחלוטין. זה קצת מקסים וקצת בלתי נסבל.

אולי זה סתם כי אני במחזור.

כי דווקא היו לי שבועיים מעולים בצפון מלאווי, פגשתי שוב את מירי וזיו באגם, טיילתי עם מירי אחר כך והיינו בכמה מהמקומות הכי יפים שהייתי בהם במלאווי, וגם היה נחמד לגלות שלא רק שאני לא מרגישה פחות בטוחה מאשר עם רוי, נראה לי שאני אפילו מרגישה יותר בטוחה - כי אני שולטת יותר במצב
ורואה שבעצם הכל סבבה, במקום לסמוך עליו. והאמת, גם כי אני מרגישה יותר בנוח פשוט לצעוק על אנשים שמעצבנים אותי ("טקסי?" "נו" "היי! טקסי?" "נו" "היי! מאדאם! טקסי?" "נו!!!!!!!! נו טקסי!!!!!! דונט ניד טקסי!!!! קרציה!!!!").

ועכשיו אני בלוסקה, זמביה, בדרך לזימבבואה. קצת נבוכה להודות שהעברתי אתמול את רוב היום בקניון (יום א', גשום, בקניון אף אחד לא צועק לך "מזונגו!", ויש קפה ומאפינס טריים וסופר מגניב עם מלא פירות יבשים. והכל נורא יקר, אבל.. נו.. אני עייפה).  מקווה להגיע לזימבבואה רעננה יותר.

ואיכשהו יצאו לי הרבה יותר מילים ממה שהתכוונתי. מקווה שזה לא קשקוש מוחלט, אבל אין לי כח לקרוא שוב. אני עייפה, נו.

דברים שעושים באגם מלאווי
"היי, מה זה, יש שם כוח על הסלע?!"
"אוי, כבר לא"

Vwaza Marsh Wildlife Reserve


פאקינג פיל. מאד מאד קרוב.


טרייס הפקחית הקשוחה

בדרך לליווינגסטוניה, מקום הזוי למדי


Two folks. מוזיאונים באפריקה זה דבר מאד משעשע (ומשעמם).
מראה לילדים תמונות שלהם במצלמה. לעולם לא נמאס להם לבקש שיצלמו אותם ואז לראות את התמונה..
 זה בדרך כלל הולך ככה:
 "Give me money"
"No"
"Give me bottle"
"No"
"Give me pencil"
"No!"
"Give me picture"
"OK.."


Chitimba. מתחרפנים מהמקלות הליכה של מירי
 

יום שני, 12 בנובמבר 2012

מלאווי חלק ב'

מבלנטייר נסעתי לגיחה קצרה לאגם מלאווי,לקייפ מקליר (cape maclear). בעיקר כי חשבתי שזה יהיה מקום נחמד לעצור לתכנן מה הלאה. ביום הראשון שם, קמתי בבוקר ועננים כיסו את השמיים. האגם היה אפור. נשים ניקו כלים וכביסה במים והכפר נראה יבש ועני, ובו זמנית תיירותי מדי, מעיק, ברחוב המרכזי שלאורך החוף. בכפר עצמו, השדות מחכים לעונה הגשומה, אבל הגשם עוד לא התחיל לרדת - ומופרך ככל שזה נשמע - אף אחד לא משקה את השדות, 200 מטר מהאגם, במקום שתיירים וסביר שגם ארגוני סיוע למיניהם מגיעים אליו כל הזמן. האמת, לא הבנתי מה הסיפור שכולם עושים מאגם מלאווי.

בערב הלכתי מהחדר שלי להוריד כביסה מהחבל ופתאום צצים מולי מהחשיכה שני פרצופים. מוכרים לי מאיפושהו. כמה שניות של שקט, אני בוהה בהם והם בוהים בי עד שנופל האסימון. שני חברים יקרים שמזמן מזמן לא פגשתי. קטע. למחרת השמש זרחה והאגם הקריר נצנץ בשמש וואחרי יום שלם בשמש, מהמים לבר של האכסניה ובחזרה, נראה לי שהבנתי מה הסיפור שכולם עושים מהאגם.

צלויה ומרוצה, נסעתי לשמורה למחרת בבוקר. "השמורה" היא שמורת יער (להבדיל מפארק לאומי) במרכז מלאווי, שמורה ממשלתית אבל מנוהלת על ידי ארגון שעוסק בעיקר בהגנה על הפילים בשמורה. נשארתי שם שבועיים. גרתי בבקתת בוץ קטנה משלי עם עוד מתנדבת שוויצרית משוגעת ומתנדב אנגלי (שפוי, למרבה ההפתעה). חוץ מאיתנו גרה שם גם המנהלת, אירית מגניבה במיוחד (מן הסתם, יש לה מבטא אירי והיא מנהלת שמורה במלאווי. קשה לפספס), וצוות של "סיירים" מקומיים, בחורים חמודים לאללה, שמתפקדים כפקחים שמסתובבים רגלית בשמורה.

הרעיון היה שחוץ מהעבודה היומיומית במחנה, אני אסקור קצת את האזור ואחפש זוחלים וחרקים בפרט, וכל מה שאני יכולה לזהות בכלל. אז שיחקתי קצת בחוקרת-טבע, אבל מהר מאד הבנתי שאין לי אף מגדיר נורמלי לעבוד איתו וזה לא ממש אפשרי לזהות מינים שאני לא מכירה ככה. אז פשוט יצאתי כל יומיים בערך לכמה שעות בבוקר עם אחד הסיירים וצילמתי המון חיות, בעיקר המון לטאות ופרפרים, במטרה שהן ישלחו לאיזה חוקר גרמני לזיהוי. אחלה עבודה.

מדי פעם הצטרפתי למרדפי פילים סוערים ולביקורים בכפרים באזור. זו הזדמנות טובה לא להגיע למקומות כאלה כתיירת, כי כולם מכירים את לין, המנהלת (ואת הג'יפ שלה) ומתייחסים אליה כמקומית. מזונגו (לבנה), אבל מקומית.

יש קשר הדוק בין השמורה לכפרים - קודם כל, בגלל הפילים. הם יוצאים מדי פעם משטח השמורה - שהיא למעשה שתי שמורות שהפילים נעים ביניהן - ועוברים בכפרים. אוכלים את הגידולים של המקומיים, בעיקר תירס ומנגו, ולפני שנה מישהו נהרג - נמחץ למוות - על ידי אחד הפילים. הפילים פה נוטים להיות אגרסיביים, אחרי שנים של ציד אינטנסיבי, וכשהם מפחדים ורואים בן אדם - הם יתקפו אותו (ולכן, לא כדאי לצוץ פתאום מול עדר של פילים שכבר שעתיים בורח מצוות של סיירים שמנסה בעזרת יריות באוויר להבריח אותו בחזרה לשמורה. אבל זאת חוויה מעניינת!). חוץ מזה, היער שימש את המקומיים במשך שנים לדיג, לכריתת עצים ובמבוק, לציד ולייצור פחמים. היום הם יכולים לקנות אישורים מהמשרד הממשלתי בעיר הקרובה לדיג ולכריתת במבוק, וזהו. כמובן שהרבה מהם עושים את זה באופן לא חוקי. הבעיה היא שיש לשמורה אינטרס להיות בקשר טוב עם הכפרים השכנים. קל יותר לעבוד איתם כשהם משתפים פעולה. למשל, האכיפה הרבה יותר אפקטיבית כשהצ'יף מוכן להעניש בעצמו את הציידים. בינתיים נראה שאחרי שנתיים של עבודה קשה - לין סיפרה שכשהיא רק הגיעה אף אחד בכפר לא היה מוכן לדבר איתה - זה עובד להם. היום כשעוברים בכפר כולם עוצרים לנופף לשלום וכל הילדים רצים לג'יפ וצועקים "ליני ליני".


שקעתי שם לשגרה נחמדה - לגוון קצת מהאין-שגרה של הטיול. המחנה פשוט אבל חמוד ונעים, הכל בנוי מבוץ, קש ועץ ויש כל מיני מטלות יומיומיות של מקום שאין בו (כמעט) חשמל ומים זורמים שיוצרות שגרה נעימה למדי. לבשל על מדורה, להבריח את הקופים, להשקות את הגינה, לשטוף כלים בגיגית. אפיתי שם לחם מעולה בתנור אבן וטיגנתי קציצות-שעועית לא רעות בכלל, כי אני חייבת להתחכם כמובן. והחום משרה עצלות כזאת שמכריחה אותך, כל יום אחרי ארוחת צהריים, להתעלף בחדר על מחצלת הקש שפרושה על הרצפה, כי חם מדי על המיטה. היה לי כיף. ביום האחרון שלי שם לין ארגנה יום כיף לכל הסיירים, לרגל זה שהם סיימו להקים גדר חשמלית חדשה סביב השמורה. נסענו כולם בג'יפ לסנגה ביי, על האגם. קודם כל כולם השתכרו, כמובן, ואז שכרנו סירה שתקח אותנו לאי קטן באגם. לרובם זאת היתה הפעם הראשונה בסירה, לחלקם פעם ראשונה באגם בכלל. הם צרחו והשתוללו כמו ילדים קטנים במים, זה היה קצת חמוד וקצת עצוב. כי הם במצב מצוין, יחסית. חלקם מגיעים מהכפרים שסביב השמורה, ורוב הכפרים האלה מאד מאד עניים. הילדים עם בטן נפוחה, יושבים ודגים טרמיטים מהקן עם מקל, רצים לאסוף עטיפות של חטיפים וקליפות של מנגו שמישהו זרק על האדמה.


הבקתות של המתנדבים

הבקתה שלי מבפנים

מטבח, חדר אוכל וסלון :)

שירותים

מקלחת


הסיירים והג'יפ, מחכים לפילים

לין וקלאודיה

סוף סוף, הפילים

קוף חצוף, מחפש שאריות בסיר







יותם (אלוהים יודע מאיפה הוא הביא את השם הזה) מצא גולגולת של קודו

ילדים סביב קן נמלים, אוכלים


מוזונגו מנסים לשאוב מים מהבאר

גילברט החמוד מנסה להראות לי שהוא יודע לשחות. המים בגובה הקרסוליים שלי בערך..

קלאודיה והבנים על האי באגם

נשארתי לישון שם, באכסניה שמנהלת חברה של לין, ובבוקר נסעתי איתה ללילונגווה, בירת מלאווי, לעצירה מנהלתית לצורך הארכת ויזה וסידורים למיניהם. היא ילידת רודזיה (כיום זימבבואה) שמנהלת את המקום הזה כבר 10 שנים, ומארגנת המון המון פרויקטים בכפרים מסביב. בעצם נכון יותר לומר, תומכת. היא מארגנת את התרומות ואת הידע וההכשרה, והפרויקטים מופעלים על ידי מקומיים. יש לה קליניקה ניידת, גן ילדים, קבוצת כדורגל, מין בית מחסה שמעסיק ילדים עם בעיות למיניהן - הם מייצרים מוצרים שונים מחומרים ממוחזרים, כמו לבני-בעירה שמשתמשים בהם במקום עצים, ומוכרים אותם. מדהים כמה אנשים כאלה יש פה.

ועכשיו, בחזרה לדרכים!


מממ, ביי.