מלאווי

אז, בסופו של דבר, בסופו של יום ארוך מאד וחם מאד הגעתי למלאווי. אוטובוס אחד, מיניבוס, מעבר גבול ראשון, מונית (עד כמה שאפשר לקרוא "מונית" למכונית שנוסעים בה ארבעה אנשים ותרנגולת במושב האחורי, מתוכם אישה אחת שמנה+תרנגולת יושבות עליי, ועוד שניים במושב שליד הנהג), עוד מיניבוס, ועוד מיניבוס אחד כי הראשון התקלקל בדרך. ועדיין, במונחים של אפריקה זה היה יום מוצלח מאד - האוטובוס הראשון הגיע מוקדם מהצפוי (לא סביר עד בלתי אפשרי), לא עשו לנו שום בעיות בגבול וכשהמיניבוס התקלקל חיכינו בקושי חמש דקות עד שאסף אותנו אחד אחר. אבל היה כל כך חם. נסענו לגבול דרך טטה, עיר שידועה (לשמצה) בעיקר בזכות היותה המקום הכי חם במוזמביק. בצדק. מזל שנסענו באותו יום עם ג'רי, ניו זילנדי מבוגר שכל משפט מנוסח-היטב שלו הוא משב רוח יבש וצונן של הומור בריטי.

שני לילות התאוששתי בבלנטייר - העיר הגדולה במלאווי - רק בשביל להבין שלא הולך להיות פחות חם עד שאחזור הביתה באמצע החורף (ואוי כמה שזאת הולכת להיות נחיתה קשה). אז הפתרון הכי טוב, חשבתי, הוא לטפס על הר מספיק גבוה. שעתיים נסיעה מבלנטייר נמצא Mount Mulanje, כמה נוח. אז יצאנו, שוב אני ורוי - לא ברור לי למה כי הבחור לא ממש בקטע של טרקים, אבל השבעתי אותו שהוא בא מרצונו החופשי ולא כי הוא חושב שאני צריכה בייביסיטר, כי ידעתי שאני יכולה לחכות כמה ימים והבנות יגיעו לשם גם. הוא פשוט לא בדיוק מבין את הקטע של ממש להנות מזה, הוא מתייחס לכל הסיפור כמו למבצע צבאי. לקח לי הרבה זמן להוציא אותו מזה ולהסביר לו שאנחנו לא הולכים לאכול מוזלי במשך 4 ימים לארוחת בוקר, צהריים וערב כי אנחנו לא בעונש.

הטרק היה מעולה כמובן, לא קשה במיוחד - מלבד הטיפוס שהיה בדיוק באמצע היום בחום מזעזע. חוץ מהטיפוס, החלק הכי מאתגר היה לשכנע אותם שאנחנו לא צריכים מדריך. היו לנו מפה טופוגרפית וGPS, וקראנו מספיק בשביל להבין שהשבילים ברורים (אם כי לא מסומנים) ולא צריכה להיות שום בעיה. לא שיש לי בעיה לשלם למדריך, אלו באמת סכומים די זניחים, אבל, נו, זה פשוט לא כיף. בסוף הסכמנו לקחת מדריך ליום אחד, רק לטיפוס למעלה. אבל, אנחנו היינו צריכים ללכת לשלם משהו במשרד אחר, והמדריך שלנו אמר שהוא הולך לקנות אוכל ויפגוש אותנו שם. כשסוף סוף מצאנו את המשרד הארור (שוב אמרו לנו שמאלה במקום ימינה) הוא לא היה שם, אבל איזה בחור נדבק אלינו ואמר לנו שהוא המדריך שלנו כי המדריך שקבענו איתו הלך לפגישה. זה נשמע מגוחך לגמרי, וכל העיירה מלאה במדריכים לא רשמיים שנדבקים לך לתחת מהרגע שאתה יורד מהמיניבוס, אז אמרנו לו שאנחנו לא צריכים מדריך, וכשהוא לא וויתר צעקנו עליו שיעזוב אותנו בשקט. אפילו רוי האמריקאי הבלתי-נלאה איבד את הסבלנות. לא ידענו לאן המדריך שלנו נעלם אז פשוט התחלנו לטפס, בשביל רחב וברור מאד. שעה מאוחר יותר כשעצרנו לסנן מים מהנהר, פתאום הגיע מולנו הבחור שנדבק אלינו קודם, נוטף זיעה, והגיש לנו פתק. מכתב חתום ממשרד הייעור (שאחראים על השמורה) שהמדריך שלנו, Wonderful, היה צריך ללכת לפגישה ולכן הם שולחים לנו מדריך אחר. אופס. מאד מאד לא נעים. המשכנו ללכת איתו במשך היום, וכמובן שכמו כל המדריכים הוא הולך מאד מהר, עם כפכפי גומי ושקית קטנה עם שלושה קרקרים, ובלי מים. אני לעומת זאת הולכת מאד לאט, עוצרת לשתות כל עשר דקות, וכל התיק שלי מלא באוכל לארבעה ימים, כהליה, סיר וכו'. ככה שאחרי שהתנצלנו ושילמנו לו טיפ נדיב במיוחד, שמחתי שזה נגמר.

מכאן והלאה, שאר הטרק היה מהמם, איכשהו, למרות שהם ממש משתדלים לשרוף את כל מה שנשאר מהיער אחרי שהם כבר כרתו את רוב העצים. בכל אופן, הערת שוליים לביולוגים שבקהל - סוקצסיה מעניינת לאללה, ואחרי השריפה גדלים שרכים ורק אחר כך עשבוניים וכו'. לרוב לא מגיעים הרבה יותר רחוק כי הם כבר שורפים את הכל שוב.

 

אחת הבקתות שישנו בהן על ההר. ציפיתי להרבה פחות..

אפילו היו מקלחות-דלי, ושירותי חור-ברצפה

וגם בירה וקולה למכירה. Lichenya hut - slow but sure

כבר הזכרתי פעם, נדמה לי, את התגובות שמקבלים פה כישראלים - לרוב עיניים פעורות, חיוך רחב, ומשהו על ישו. ביוהנסבורג, כשרק נחתתי, אמרתי לנהג המונית שאני מישראל והוא אמר לי שהוא למד על ישראל בבית ספר, וכל הסיפורים מהתנ"ך קרו שם - אז בטח כולם בישראל נוצרים, לא?
היו לי עוד הרבה מקרים קטנים כאלה, אבל שום דבר לא מתעלה על הסטודנטית שפגשתי בבלנטייר, בחורה בת 19 עם אנגלית מושלמת, שלומדת אנתרופולוגיה באוניברסיטה הקתולית של מלאווי. היא עושה מחקר על תיירים במלאווי וצריכה לראיין כמה. אז התראיינתי. כשאמרתי לה שאני מישראל העיניים שלה נפתחו, אבל כשגם סיפרתי לה שלמדתי בירושלים היא השתנקה מהתרגשות ואמרה לי, אני מרגישה שאני מדברת עם ג'יזס קרייסט...

מה קורה כשמנסים לשלוח חבילה ממוזמביק לישראל, ולמה אני אוהבת את מוזמביק

לכתוב לוקח כל כך הרבה זמן.
בעיקר להחליט מה לכתוב.

עדיין במוזמביק, קצת מתאהבת במדינה הזאת - או שמא ביבשת? אני מניחה שאגלה בקרוב כשאמשיך הלאה. אבל יש משהו במוזמביק. הפורטוגזית, המוזיקה בכל מקום, הכפרים, האוכל...
ויש לי הרבה על מה לכתוב. על האנשים שפוגשים כשמטיילים באפריקה (כמו סקי, היפני המשוגע שנוסע את כל העולם באופניים - כבר 15 חודשים רק באפריקה), על האוכל שהפתיע אותי לטובה (מה זה שימה ואיך לעזאזל אוכלים את זה), על זה שאני שוב חולה, על הבית בהרים שאני לגמרי הולכת לחזור אליו לכתוב את התזה/דוקטורט שלי (פחח, אם בכלל).

אבל שום דבר לא מסתדר לי לסיפור מסודר חוץ מ, לא יודעת למה, סיפור שמדגים לא רע את הרוח המוזמביקית - על מה קורה כשמנסים לשלוח חבילה ממוזמביק לישראל.

***

אז מזמן מזמן בדרום אפריקה העדשה של המצלמה שלי התקלקלה, קניתי חדשה, ולא הצלחתי להחליט מה בדיוק אני אמורה לעשות עם הישנה. האפשרות הכי סבירה נראתה לשלוח אותה חזרה לארץ, למרות שזה לא ממש משתלם מבחינת עלויות. כמובן שמרגע שקיבלתי את ההחלטה חיפשתי בכח שטויות לקנות כדי לשלוח עם העדשה - אם כבר. דווקא בשבוע הזה לא נתקלתי בשום שוק מאד מוצלח מהבחינה הזאת, אבל קניתי כמה בדים שווים לאללה, כמו שהמקומיות לובשות. אלוהים יודע מה יעלה בגורלם.
החלטתי לשלוח את החבילה מהעיר הגדולה הבאה, ולא הרבה אחר כך הגעתי לביירה, העיר השניה בגודלה במוזמביק - לא שזה אומר יותר מדי. סניף הדואר מסומן במפה בלונלי פלנט, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
יצאנו בבוקר מהמלון לכיוון הדואר, מרחק שני רחובות משם. איפה שאמור להיות הדואר יש בניין מגורים גדול ומט לפול. המשכנו ללכת ושאלנו מוכר בדוכן ברחוב, הוא לא יודע. אחרי חצי דקה הוא רץ אלינו להגיד לנו שהסניף נמצא בבניין שהסתכלנו עליו. הודנו לו מקרב לב והלכנו לבדוק. בכניסה האחת של הבניין יש סניף של כנסיה כלשהי, בצד השני חנות כלי כתיבה. לאף אחד אין מושג על שום סניף דואר. האיש הבא ששאלנו ברחוב אמר לנו שזה פשוט ברחוב המקביל. ברחוב המקביל אמרו לנו ללכת ישר עד הכיכר ולפנות שמאלה, זה ממש שם ליד מכבי האש. לא ראינו לא דואר ולא מכבי אש, אז שאלנו את השומר בבנק, שאחרי התייעצות ארוכה עם השומר השני הסביר לנו לחזור אחורה ולפנות ימינה, בכיכר עם הקוקה קולה, איפה שהבנק השני, והדואר נמצא ממש ליד מכבי האש. לא ממש הבנו מה זה אומר אבל זה נראה כמו הוראות פשוטות למדי. אחרי שהלכנו את הרחוב הלוך וחזור שלוש פעמים ולא ראינו שום קוקה קולה או בנק, פנינו ימינה בפניה אקראית. עברנו דרך שוק מפוקפק למדי לרחוב המקביל ושאלנו שומר אחר. בעודו מנסה להסביר לנו, נעמד מולנו בחיוך רחב בחור מגודל עם חולצה של דואר מוזמביק. הוא הסביר לנו לאן ללכת - מסתבר שכשאמרו לנו לפנות ימינה הם פשוט התכוונו שמאלה.
טוב, רק שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון וכבר הגענו לדואר.
בדואר הסבירו לנו שכמובן שהם לא מוכרים אריזות קרטון למשלוח, אבל אפשר למצוא בסופר ליד. כשהגענו לסופר הבנו שהיא התכוונה שאפשר למצוא ארגזים בפח של הסופר. נברנו קצת בפח אבל כל הארגזים היו ממש גדולים, אז הלכנו לסופר הבא ושם שכנענו את אחד העובדים לרוקן קופסא מלאה בחבילות של עוגיות ולתת לנו אותה.
כבר הבנו את הפרנציפ, אז הנחנו שנצטרך למצוא נייר דבק בעצמנו כי בדואר לא יהיה. הפעם דווקא קיבלנו הוראות פשוטות ומדויקות לחנות שמוכרים בה נייר דבק. כשנכנסנו המוכר תקע בנו מבט לא נעים וליטף את הזקן המסולסל שלו. לא, אין להם נייר דבק. אני בינתיים נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר השני כמה עולה גליל של נייר דבק שנמצא על המדף. הוא אמר 50 מטיקל, אבל המוכר הראשון, המוסלמי, צעק לו שהוא לא מוכר את זה. כנראה שהוא לא אוהב אמריקאים... (ומזל שזה מה שהוא חשב שאני)
אחרי עוד חצי שעה של התרוצצות ברחובות בעקבות הוראות מעורפלות מצאנו כוך קטן בקיר שמוכרים בו נייר דבק. המוכרת לא ממש הבינה למה אנחנו כל כך אסירי תודה, אבל היא נראתה די מוחמאת מההתרגשות שלנו.
רק עוד חצי שעה של מילוי טפסים - העובדת המבוגרת בדואר כבר כמעט איבדה את הסבלנות שלה, ואז היא הגישה לנו בחיוך רחב כ-50 בולים, בשווי 866 מטיקל (בערך 120 ש"ח), ודבק, כדי להדביק על הקופסא.
אני בספק שהדבר הזה יגיע אי פעם לארץ, אבל אני מאד מקווה שכן - כי מהעדשה לא ממש אכפת לי, אבל אני רוצה את הבדים!
בהמשך היום נתקלנו גם בתחנת כיבוי אש, בשום דרך לא ליד הדואר, כמובן...

***

וקצת תמונות, שאולי יסבירו קצת יותר טוב למה אני אוהבת את מוזמביק.

Vilankulo

Bazaruto archipelago, ממש מול החוף של ווילנקולו

שוק באזור הכפרי של Chimoio. כמו רוב הערים פה יש לה מרכז "עירוני" ומסביבו פשוט כפר ענק.

Chimoio. סלע בצורה של ראש של איש זקן. נחשב קדוש וביום א' המקומיים הולכים לשם להתפלל. 

בדרך לPenhalonga , על ארגז של טנדר עם עוד 20 איש, שקי אורז ומלט, סלים וארגזים...

 

Penhalonga, כפר נידח למדי על גבול זימבבואה. הם רצו לצלם אותנו (בסמארטפון שלהם כמובן) אז צילמתי אותם בחזרה.

רוי ולוסי, המארחת שלנו בPenhalonga, שלקחה אותנו לראות את המפלים (תמיד יש מפלים).

מוזמביק

הגעתי למוזמביק לפני שבוע. שמונה שעות נסיעה באוטובוס (כנראה האוטובוס הכי טוב שאסע בו בזמן הקרוב) מדרבן למפוטו, שוב דרך סוואזילנד - עוד שתי חותמות שלהם לאוסף. יש לי כבר 6.
מוזמביק זה עולם אחר לגמרי מדרום אפריקה. מהרבה בחינות. במפוטו, מהר מאד הרגשתי הבדל - גם מבחינת המטיילים שפגשתי וגם מבחינת המקומיים. קשה להצביע על ההבדל, אבל הרבה יותר נעים ללכת ברחוב במפוטו מאשר ביוהנסבורג או דרבן. העיר במצב הרבה פחות טוב, המדרכות שבורות, הבניינים מתפוררים. מבחינת תשתיות ובניינים מוזמביק נראית כאילו אף אחד לא שינה שום דבר מאז שהפורטוגזים עזבו. אבל האנשים - משהו בהם אחר. האווירה רגועה, כולם עסוקים בענייניהם. תמיד אומרים הולה או בום דיאה כשאתה עובר מולם ברחוב, אבל לא נועצים מבטים כמו בדרום אפריקה.

ומחוץ למפוטו, העיר הגדולה, פה זאת כבר אפריקה האמיתית. כמעט כולם גרים בכפרים, בבקתות בוץ וקש, עם יסודות בטון ורצפה במקרה הטוב. כל משפחה בכמה בקתות, בשטח מוקף גדר ובחצר מתרוצצים הילדים, התרנגולות והעזים.

במפוטו פגשתי גם הרבה יותר מטיילים מהזן המעניין מאשר בדרום אפריקה. רובם נסעו בכיוון ההפוך, אבל ברגע האחרון גיליתי שיש עוד בחור אמריקאי שנוסע צפונה למחרת בבוקר, כמוני. רוב התחבורה הציבורית פה היא במיניבוסים - צ'אפה - שתמיד יש בהם בין שלושה לחמישה עשר אנשים יותר ממה שאפשר, וככה נסענו באותו בוקר לטופו.

לא לגמרי הבנתי מה אני הולכת לעשות שם. עיירת חוף זה נחמד, אבל כמה כבר אפשר לשבת על החוף? זה לא ממש בשבילי. ואז קמתי בבוקר, ונזכרתי כמה זה פשוט - לקום, לצאת לריצה על החוף, לאכול ארוחת בוקר, לשבת על המרפסת ליד החוף, לשבת על החוף, להכנס למים, לקרוא ספר, ללכת לשוק, לאכול צהריים, לטייל על החוף, לאכול ארוחת ערב, לשתות בירה, ללכת לישון.

 

בסופו של דבר, אני עדיין אני, והצלחתי לעשות את זה יום וחצי בקושי. ביום למחרת יצאתי לשייט-שנרקול שכזה, ראינו לוויתן (Humpback whale) שעשה לנו את כל ההצגה - קפיצות מחוץ למים והכל - אבל לא הרבה מעבר. בדרך חזרה שטנו נגד הגלים ונגד הרוח ובחיי שמעולם, מעולם לא היה לי כל כך קר. הייתי שם עם הבחור האמריקאי, והוא, כדרכם של אמריקאים, לא הפסיק לנסות לדבר איתי כל הדרך למרות שעניתי לו בנהמות זועמות בלבד וכל מה שהייתי מוכנה לומר זה שפאקינג קר לי.
("היי, את רוצה להוריד את הסנפירים? נראה לי שלא צריך אותם יותר, אני חושב שאת יכולה להוריד את הסנפירים" "הררררמ-אחר-כך-קר-לי"
"אה, בסדר, איך שאת רוצה, אם את רוצה להשאר עם הסנפירים זה בסדר, אבל אני חושב שלא צריך"
"ררררר"
"את רוצה שאני אעזור לך? להוריד לך את הסנפירים? בואי, אני אעזור לך, זה לא בעיה, זה ממש לא בעיה"
"רררררר לא"
"כן, בטוח? זה לא בעיה, אני יכול לעזור לך"
"לא"
"כן, טוב, את יכולה להשאר עם הסנפירים אם את רוצה, זה בסדר, כן, אין בעיה, איך שאת מעדיפה, את בטח גם יכולה להמשיך ללכת איתם אחר כך, הא הא, אני סתם צוחק, הא הא, איך שבא לך"
"אההה אני שונאת אמריקאים" 
"מה, מה אמרת? את רוצה שאני אעזור לך? אני יכול לעזור לך" 
"כלום!! לא!! ררררר")

מערכת היחסים הזאת נמשכת מאז באופן דומה למדי, אבל אני משתדלת לא להגזים כי נוח לי להסתובב איתו כי הוא מדבר פורטוגזית, וכי לא פגשתי מישהו מוצלח יותר מאז. מבחור שמטייל כבר שנתיים בכל העולם היתי מצפה לאמריקאיות מתונה יותר, אבל מסתבר שזה לא מספיק בשביל להוציא את זה מהם.

נשארתי שם עוד יום, פגשתי שוב את יוהנס, גרמני בן 50, שפגשתי ביוהנסבורג וומאד חיבבתי. קצת היפי מזדקן אבל אין א גוד וויי, גנן - שזה מעניין, ונשמה טובה באופן כללי, אבל למרבה הצער הוא נשאר עכשיו שבועיים בטופו כדי לצלול.

אני המשכתי הלאה, לווילנקולו - עיר (?) שקצת בא לי להשאר לגור בה, ויש פה את הילדים הכי חמודים בעולם - אבל על כך בהמשך.