תקציר מזורז של שלושה שבועות בזימבבואה

זימבבואה עברה מהר.אני כבר מתחילה להרגיש את הסוף מתקרב, וזה, נדמה לי, מוציא לי את החשק לכתוב. (וגם העברית שלי כבר מקולקלת לגמרי)

ובכל זאת:
קצת לבד לשם שינוי. אין הרבה מטיילים בזימבבואה. בהתחלה בכל ערב פגשתי עוד מישהו אחד בכל אכסניה שישנתי בה, וזה דווקא היה נחמד. קוריאני אחד, נורווגי אחד, דרום אפריקאי אחד, בלגי אחד. כל יום שיחה חדשה סביב ארוחת ערב. חשבתי שלא ארצה בכלל לטייל לבד, אבל האמת שכשהתחלתי דווקא הופתעתי מכמה שנוח לי וגיליתי שטוב לי, לפחות בינתיים, לזמן קצר, להיות עצמאית ולקחת קצת זמן להתבשל במחשבות של עצמי (נגיד, מה לעזאזל אני הולכת לעשות כשאחזור??).

באמצע נסעתי לרכס הרים מספר 1 (Bvumba), מקום מופרך למדי שמרגיש באמצע שום מקום, אבל יש שם גנים בוטניים מטופחים באופן מפתיע, ובית קפה הזוי שגרם לי להרגיש כאילו נפלתי באיזה rabbit hole לחדר התה של מלכת אנגליה בנעלי הרים, חולצת טריקו מוכתמת ומכנסי טיולים מטונפים. אבל הגיעו לאזניי שמועות מסקרנות על פרוסות ענק של עוגות דקדנטיות ומיליון חליטות תה, ואני הרי לגמרי אחת שתלך שעה ברגל על כביש מתפתל בהרים בזימבבואה בשביל עוגת שוקולד טובה (קצת מעליב לקרוא לדבר המופלא הזה שאכלתי שם עוגת שוקולד, כמו איזו עוגה כושית עם סוכריות צבעוניות).
ואם זה לא מספיק, בעודי בוהה בתפריט ומנסה להחליט מה להזמין, ריחף פנימה בעל המקום, הומו חביב ומעט אקסטרווגנטי, לבוש לבן וממלמל לעצמו בקול מאנפף.

גנים בוטניים

כך קיבלתי את חליטת התה הלבן והאשכוליות שלי בבית הקפה של טוני

וזה מה שנשאר אחרי שאכלתי עוגת שוקולד-וויסקי -מקדמיה. מן הסתם לא חשבתי על לצלם כשהיא הגיעה לשולחן.

אחר כך, ברכס הרים מספר 2 (Chimanimani) - טיילתי יומיים ברגל, כמעט עד לפסגה (היא היתה כולה בתוך ענן אפור מגעיל, נו). בדרך חזרה, לבד - אחרי שהתייאשתי מקצב ההליכה של יאן, שיהיה בריא - התחיל לרדת גשם. חזק. בערך שעה הלכתי בבוץ, עד שטמפי המקסימה מבית-החווה שישנתי בו באה לאסוף אותי, ספוגה במים וברחמים עצמיים, וזה הספיק בשביל שאשאר שם כמה ימים. המשיך לרדת גשם וכל יום טמפי הביאה לי הפתעות מהגינה או מהלול, ויכולתי למצוא הפוגה בגשם לצאת לאיזה סיבוב קצר בטבע, ולא התחשק לי לעזוב.

בדרך לפסגה של הר Binga

נוף מהחלון בחדר שלי ב-Farmhouse

מתנות מטמפי

טמפי ואחד ממיליון הכלבים שלה, בטיול אחר-הצהריים להר שמאחורי הבית שלה

בסוף עזבתי וקפצתי לראות קצת עתיקות ב- Great Zimbabwe, עיר בנויה מימי הביניים (בחיי) באמצע זימבבואה (ועל שמה בעצם נקראת המדינה).

בבולאוויו, העיר השניה בגודלה בזימבבואה, זוג שחקנים נורווגים חמודים איכשהו שכנעו אותי לשכור איתם רכב במחיר לא סביר בעליל, ונסענו לשתי שמורות באזור, בדרך למפלי ויקטוריה.

שחקנים נורווגים מחפשים קרנף

 Matobo, או balancing rocks

ערב משונה למדי בחברת סוסים סקרנים בחניון הלילה של הפארק הלאומי מטובו

Hwange National Park

תן שחור

Waterbuck

ועכשיו אני במפלים.. הגדולים בעולם? הארוכים בעולם? בטח יש להם איזה סופרלטיב כזה כי הם פאקינג עצומים, אבל אין לי כח לבדוק.

חלק קטן מאד ממפלי ויקטוריה

יש פה עיירה קטנה ותיירותית איכסה פיכסה. אתה רק מוציא את האף לרחוב וכבר עשרה אנשים קופצים עליך למכור לך שטרות ישנים של דולרים מזימבבואה (הם משתמשים בדולר אמריקאי מאז 2009, אחרי שהמטבע שלהם עבר אינפלציה היסטרית - וכן, קניתי שטר של 50 ביליון דולר מ-2008), שרשראות, פסלים וכמובן - אקטיביטיז. אני רק שומעת את המילה הזו וכבר אני מתעצבנת. אבל בניגוד להרגלי לא ויתרתי על רפטינג בזמבזי - הנהר שאליו נשפכים המפלים. אפילו אנשים שאני מעריכה את דעתם אמרו שכדאי. אז הלכתי, אני והנורווגים. ועכשיו, כולי פצועה וחבולה כי זה פחות או יותר מה שקרה לנו, רק איכשהו בצורה קצת יותר אלימה. אבל האמת, היה שווה, אני מודה. וחוץ מזה, זה מקום טוב - אם כי לא מאד זול - לקנות דברים (נגיד, אה, פסלים מאבן ששוקלים 3 קילו) רגע לפני שאני פוגשת את הוריי היקרים בבוטסוואנה, ושולחת אותם חזרה הביתה עם מטען עודף. הא הא.


-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

האמת שעד שאני מפרסמת את זה אני כבר במאון, בוטסוואנה. כשסיימתי לכתוב ולהעלות את כל התמונות היתה פתאום הפסקת חשמל לכמה שעות -  כמה אפייני לזימבבואה - ומפה לשם כבר לא הספקתי.
לקח לי 12 שעות מייגעות במיניבוסים ואוטובוסים להגיע לפה (כרגיל. איכשהו לא משנה לאן אני רוצה להגיע זה תמיד לוקח 12 שעות), שוב יום שלם על ביסקוויטים ותפוצ'יפס, איזה יופי. השתכנעתי שהאנשים בבוטסוואנה לא נחמדים, על סמך שלושת האנשים הראשונים שפגשתי, ואז שכל האנשים בבוטסוואנה מקסימים על סמך שלושת האנשים שפגשתי אחר כך (חלקם עזרו לי להחליף כסף/ למצוא את האוטובוס/ לקחת מונית בלי לשלם מחיר מופקע, וחלקם התעקשו לתת לי סוכריות, שזה גם חשוב). האמת, כנראה, איפושהו באמצע.