לכתוב לוקח כל כך הרבה זמן.
בעיקר להחליט מה לכתוב.
עדיין במוזמביק, קצת מתאהבת במדינה הזאת - או שמא ביבשת? אני מניחה שאגלה בקרוב כשאמשיך הלאה. אבל יש משהו במוזמביק. הפורטוגזית, המוזיקה בכל מקום, הכפרים, האוכל...
ויש לי הרבה על מה לכתוב. על האנשים שפוגשים כשמטיילים באפריקה (כמו סקי, היפני המשוגע שנוסע את כל העולם באופניים - כבר 15 חודשים רק באפריקה), על האוכל שהפתיע אותי לטובה (מה זה שימה ואיך לעזאזל אוכלים את זה), על זה שאני שוב חולה, על הבית בהרים שאני לגמרי הולכת לחזור אליו לכתוב את התזה/דוקטורט שלי (פחח, אם בכלל).
אבל שום דבר לא מסתדר לי לסיפור מסודר חוץ מ, לא יודעת למה, סיפור שמדגים לא רע את הרוח המוזמביקית - על מה קורה כשמנסים לשלוח חבילה ממוזמביק לישראל.
החלטתי לשלוח את החבילה מהעיר הגדולה הבאה, ולא הרבה אחר כך הגעתי לביירה, העיר השניה בגודלה במוזמביק - לא שזה אומר יותר מדי. סניף הדואר מסומן במפה בלונלי פלנט, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
יצאנו בבוקר מהמלון לכיוון הדואר, מרחק שני רחובות משם. איפה שאמור להיות הדואר יש בניין מגורים גדול ומט לפול. המשכנו ללכת ושאלנו מוכר בדוכן ברחוב, הוא לא יודע. אחרי חצי דקה הוא רץ אלינו להגיד לנו שהסניף נמצא בבניין שהסתכלנו עליו. הודנו לו מקרב לב והלכנו לבדוק. בכניסה האחת של הבניין יש סניף של כנסיה כלשהי, בצד השני חנות כלי כתיבה. לאף אחד אין מושג על שום סניף דואר. האיש הבא ששאלנו ברחוב אמר לנו שזה פשוט ברחוב המקביל. ברחוב המקביל אמרו לנו ללכת ישר עד הכיכר ולפנות שמאלה, זה ממש שם ליד מכבי האש. לא ראינו לא דואר ולא מכבי אש, אז שאלנו את השומר בבנק, שאחרי התייעצות ארוכה עם השומר השני הסביר לנו לחזור אחורה ולפנות ימינה, בכיכר עם הקוקה קולה, איפה שהבנק השני, והדואר נמצא ממש ליד מכבי האש. לא ממש הבנו מה זה אומר אבל זה נראה כמו הוראות פשוטות למדי. אחרי שהלכנו את הרחוב הלוך וחזור שלוש פעמים ולא ראינו שום קוקה קולה או בנק, פנינו ימינה בפניה אקראית. עברנו דרך שוק מפוקפק למדי לרחוב המקביל ושאלנו שומר אחר. בעודו מנסה להסביר לנו, נעמד מולנו בחיוך רחב בחור מגודל עם חולצה של דואר מוזמביק. הוא הסביר לנו לאן ללכת - מסתבר שכשאמרו לנו לפנות ימינה הם פשוט התכוונו שמאלה.
טוב, רק שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון וכבר הגענו לדואר.
בדואר הסבירו לנו שכמובן שהם לא מוכרים אריזות קרטון למשלוח, אבל אפשר למצוא בסופר ליד. כשהגענו לסופר הבנו שהיא התכוונה שאפשר למצוא ארגזים בפח של הסופר. נברנו קצת בפח אבל כל הארגזים היו ממש גדולים, אז הלכנו לסופר הבא ושם שכנענו את אחד העובדים לרוקן קופסא מלאה בחבילות של עוגיות ולתת לנו אותה.
כבר הבנו את הפרנציפ, אז הנחנו שנצטרך למצוא נייר דבק בעצמנו כי בדואר לא יהיה. הפעם דווקא קיבלנו הוראות פשוטות ומדויקות לחנות שמוכרים בה נייר דבק. כשנכנסנו המוכר תקע בנו מבט לא נעים וליטף את הזקן המסולסל שלו. לא, אין להם נייר דבק. אני בינתיים נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר השני כמה עולה גליל של נייר דבק שנמצא על המדף. הוא אמר 50 מטיקל, אבל המוכר הראשון, המוסלמי, צעק לו שהוא לא מוכר את זה. כנראה שהוא לא אוהב אמריקאים... (ומזל שזה מה שהוא חשב שאני)
אחרי עוד חצי שעה של התרוצצות ברחובות בעקבות הוראות מעורפלות מצאנו כוך קטן בקיר שמוכרים בו נייר דבק. המוכרת לא ממש הבינה למה אנחנו כל כך אסירי תודה, אבל היא נראתה די מוחמאת מההתרגשות שלנו.
רק עוד חצי שעה של מילוי טפסים - העובדת המבוגרת בדואר כבר כמעט איבדה את הסבלנות שלה, ואז היא הגישה לנו בחיוך רחב כ-50 בולים, בשווי 866 מטיקל (בערך 120 ש"ח), ודבק, כדי להדביק על הקופסא.
אני בספק שהדבר הזה יגיע אי פעם לארץ, אבל אני מאד מקווה שכן - כי מהעדשה לא ממש אכפת לי, אבל אני רוצה את הבדים!
בהמשך היום נתקלנו גם בתחנת כיבוי אש, בשום דרך לא ליד הדואר, כמובן...
וקצת תמונות, שאולי יסבירו קצת יותר טוב למה אני אוהבת את מוזמביק.
בעיקר להחליט מה לכתוב.
עדיין במוזמביק, קצת מתאהבת במדינה הזאת - או שמא ביבשת? אני מניחה שאגלה בקרוב כשאמשיך הלאה. אבל יש משהו במוזמביק. הפורטוגזית, המוזיקה בכל מקום, הכפרים, האוכל...
ויש לי הרבה על מה לכתוב. על האנשים שפוגשים כשמטיילים באפריקה (כמו סקי, היפני המשוגע שנוסע את כל העולם באופניים - כבר 15 חודשים רק באפריקה), על האוכל שהפתיע אותי לטובה (מה זה שימה ואיך לעזאזל אוכלים את זה), על זה שאני שוב חולה, על הבית בהרים שאני לגמרי הולכת לחזור אליו לכתוב את התזה/דוקטורט שלי (פחח, אם בכלל).
אבל שום דבר לא מסתדר לי לסיפור מסודר חוץ מ, לא יודעת למה, סיפור שמדגים לא רע את הרוח המוזמביקית - על מה קורה כשמנסים לשלוח חבילה ממוזמביק לישראל.
***
אז מזמן מזמן בדרום אפריקה העדשה של המצלמה שלי התקלקלה, קניתי חדשה, ולא הצלחתי להחליט מה בדיוק אני אמורה לעשות עם הישנה. האפשרות הכי סבירה נראתה לשלוח אותה חזרה לארץ, למרות שזה לא ממש משתלם מבחינת עלויות. כמובן שמרגע שקיבלתי את ההחלטה חיפשתי בכח שטויות לקנות כדי לשלוח עם העדשה - אם כבר. דווקא בשבוע הזה לא נתקלתי בשום שוק מאד מוצלח מהבחינה הזאת, אבל קניתי כמה בדים שווים לאללה, כמו שהמקומיות לובשות. אלוהים יודע מה יעלה בגורלם. החלטתי לשלוח את החבילה מהעיר הגדולה הבאה, ולא הרבה אחר כך הגעתי לביירה, העיר השניה בגודלה במוזמביק - לא שזה אומר יותר מדי. סניף הדואר מסומן במפה בלונלי פלנט, כמה מסובך זה כבר יכול להיות?
יצאנו בבוקר מהמלון לכיוון הדואר, מרחק שני רחובות משם. איפה שאמור להיות הדואר יש בניין מגורים גדול ומט לפול. המשכנו ללכת ושאלנו מוכר בדוכן ברחוב, הוא לא יודע. אחרי חצי דקה הוא רץ אלינו להגיד לנו שהסניף נמצא בבניין שהסתכלנו עליו. הודנו לו מקרב לב והלכנו לבדוק. בכניסה האחת של הבניין יש סניף של כנסיה כלשהי, בצד השני חנות כלי כתיבה. לאף אחד אין מושג על שום סניף דואר. האיש הבא ששאלנו ברחוב אמר לנו שזה פשוט ברחוב המקביל. ברחוב המקביל אמרו לנו ללכת ישר עד הכיכר ולפנות שמאלה, זה ממש שם ליד מכבי האש. לא ראינו לא דואר ולא מכבי אש, אז שאלנו את השומר בבנק, שאחרי התייעצות ארוכה עם השומר השני הסביר לנו לחזור אחורה ולפנות ימינה, בכיכר עם הקוקה קולה, איפה שהבנק השני, והדואר נמצא ממש ליד מכבי האש. לא ממש הבנו מה זה אומר אבל זה נראה כמו הוראות פשוטות למדי. אחרי שהלכנו את הרחוב הלוך וחזור שלוש פעמים ולא ראינו שום קוקה קולה או בנק, פנינו ימינה בפניה אקראית. עברנו דרך שוק מפוקפק למדי לרחוב המקביל ושאלנו שומר אחר. בעודו מנסה להסביר לנו, נעמד מולנו בחיוך רחב בחור מגודל עם חולצה של דואר מוזמביק. הוא הסביר לנו לאן ללכת - מסתבר שכשאמרו לנו לפנות ימינה הם פשוט התכוונו שמאלה.
טוב, רק שעתיים אחרי שיצאנו מהמלון וכבר הגענו לדואר.
בדואר הסבירו לנו שכמובן שהם לא מוכרים אריזות קרטון למשלוח, אבל אפשר למצוא בסופר ליד. כשהגענו לסופר הבנו שהיא התכוונה שאפשר למצוא ארגזים בפח של הסופר. נברנו קצת בפח אבל כל הארגזים היו ממש גדולים, אז הלכנו לסופר הבא ושם שכנענו את אחד העובדים לרוקן קופסא מלאה בחבילות של עוגיות ולתת לנו אותה.
כבר הבנו את הפרנציפ, אז הנחנו שנצטרך למצוא נייר דבק בעצמנו כי בדואר לא יהיה. הפעם דווקא קיבלנו הוראות פשוטות ומדויקות לחנות שמוכרים בה נייר דבק. כשנכנסנו המוכר תקע בנו מבט לא נעים וליטף את הזקן המסולסל שלו. לא, אין להם נייר דבק. אני בינתיים נכנסתי לחנות ושאלתי את המוכר השני כמה עולה גליל של נייר דבק שנמצא על המדף. הוא אמר 50 מטיקל, אבל המוכר הראשון, המוסלמי, צעק לו שהוא לא מוכר את זה. כנראה שהוא לא אוהב אמריקאים... (ומזל שזה מה שהוא חשב שאני)
אחרי עוד חצי שעה של התרוצצות ברחובות בעקבות הוראות מעורפלות מצאנו כוך קטן בקיר שמוכרים בו נייר דבק. המוכרת לא ממש הבינה למה אנחנו כל כך אסירי תודה, אבל היא נראתה די מוחמאת מההתרגשות שלנו.
רק עוד חצי שעה של מילוי טפסים - העובדת המבוגרת בדואר כבר כמעט איבדה את הסבלנות שלה, ואז היא הגישה לנו בחיוך רחב כ-50 בולים, בשווי 866 מטיקל (בערך 120 ש"ח), ודבק, כדי להדביק על הקופסא.
אני בספק שהדבר הזה יגיע אי פעם לארץ, אבל אני מאד מקווה שכן - כי מהעדשה לא ממש אכפת לי, אבל אני רוצה את הבדים!
בהמשך היום נתקלנו גם בתחנת כיבוי אש, בשום דרך לא ליד הדואר, כמובן...
***
וקצת תמונות, שאולי יסבירו קצת יותר טוב למה אני אוהבת את מוזמביק.
 |
| Vilankulo |
 | ||
| Bazaruto archipelago, ממש מול החוף של ווילנקולו |
 |
| שוק באזור הכפרי של Chimoio. כמו רוב הערים פה יש לה מרכז "עירוני" ומסביבו פשוט כפר ענק. |
 |
| Chimoio. סלע בצורה של ראש של איש זקן. נחשב קדוש וביום א' המקומיים הולכים לשם להתפלל. |
 |
| בדרך לPenhalonga , על ארגז של טנדר עם עוד 20 איש, שקי אורז ומלט, סלים וארגזים... |
 |
| Penhalonga, כפר נידח למדי על גבול זימבבואה. הם רצו לצלם אותנו (בסמארטפון שלהם כמובן) אז צילמתי אותם בחזרה. |
 |
| רוי ולוסי, המארחת שלנו בPenhalonga, שלקחה אותנו לראות את המפלים (תמיד יש מפלים). |
רק רציתי להגיד יום הולדת שמח.
השבמחקאו לפחות, אני מקווה שהוא היה. נראה לי שכן. :)
עינב
תודה :)
מחקהאמת שאת היומולדת עצמו העברתי במיטה עם קלקול קיבה...
אבל מאז אני כבר בסדר.