מוזמביק

הגעתי למוזמביק לפני שבוע. שמונה שעות נסיעה באוטובוס (כנראה האוטובוס הכי טוב שאסע בו בזמן הקרוב) מדרבן למפוטו, שוב דרך סוואזילנד - עוד שתי חותמות שלהם לאוסף. יש לי כבר 6.
מוזמביק זה עולם אחר לגמרי מדרום אפריקה. מהרבה בחינות. במפוטו, מהר מאד הרגשתי הבדל - גם מבחינת המטיילים שפגשתי וגם מבחינת המקומיים. קשה להצביע על ההבדל, אבל הרבה יותר נעים ללכת ברחוב במפוטו מאשר ביוהנסבורג או דרבן. העיר במצב הרבה פחות טוב, המדרכות שבורות, הבניינים מתפוררים. מבחינת תשתיות ובניינים מוזמביק נראית כאילו אף אחד לא שינה שום דבר מאז שהפורטוגזים עזבו. אבל האנשים - משהו בהם אחר. האווירה רגועה, כולם עסוקים בענייניהם. תמיד אומרים הולה או בום דיאה כשאתה עובר מולם ברחוב, אבל לא נועצים מבטים כמו בדרום אפריקה.

ומחוץ למפוטו, העיר הגדולה, פה זאת כבר אפריקה האמיתית. כמעט כולם גרים בכפרים, בבקתות בוץ וקש, עם יסודות בטון ורצפה במקרה הטוב. כל משפחה בכמה בקתות, בשטח מוקף גדר ובחצר מתרוצצים הילדים, התרנגולות והעזים.

במפוטו פגשתי גם הרבה יותר מטיילים מהזן המעניין מאשר בדרום אפריקה. רובם נסעו בכיוון ההפוך, אבל ברגע האחרון גיליתי שיש עוד בחור אמריקאי שנוסע צפונה למחרת בבוקר, כמוני. רוב התחבורה הציבורית פה היא במיניבוסים - צ'אפה - שתמיד יש בהם בין שלושה לחמישה עשר אנשים יותר ממה שאפשר, וככה נסענו באותו בוקר לטופו.

לא לגמרי הבנתי מה אני הולכת לעשות שם. עיירת חוף זה נחמד, אבל כמה כבר אפשר לשבת על החוף? זה לא ממש בשבילי. ואז קמתי בבוקר, ונזכרתי כמה זה פשוט - לקום, לצאת לריצה על החוף, לאכול ארוחת בוקר, לשבת על המרפסת ליד החוף, לשבת על החוף, להכנס למים, לקרוא ספר, ללכת לשוק, לאכול צהריים, לטייל על החוף, לאכול ארוחת ערב, לשתות בירה, ללכת לישון.

 

בסופו של דבר, אני עדיין אני, והצלחתי לעשות את זה יום וחצי בקושי. ביום למחרת יצאתי לשייט-שנרקול שכזה, ראינו לוויתן (Humpback whale) שעשה לנו את כל ההצגה - קפיצות מחוץ למים והכל - אבל לא הרבה מעבר. בדרך חזרה שטנו נגד הגלים ונגד הרוח ובחיי שמעולם, מעולם לא היה לי כל כך קר. הייתי שם עם הבחור האמריקאי, והוא, כדרכם של אמריקאים, לא הפסיק לנסות לדבר איתי כל הדרך למרות שעניתי לו בנהמות זועמות בלבד וכל מה שהייתי מוכנה לומר זה שפאקינג קר לי.
("היי, את רוצה להוריד את הסנפירים? נראה לי שלא צריך אותם יותר, אני חושב שאת יכולה להוריד את הסנפירים" "הררררמ-אחר-כך-קר-לי"
"אה, בסדר, איך שאת רוצה, אם את רוצה להשאר עם הסנפירים זה בסדר, אבל אני חושב שלא צריך"
"ררררר"
"את רוצה שאני אעזור לך? להוריד לך את הסנפירים? בואי, אני אעזור לך, זה לא בעיה, זה ממש לא בעיה"
"רררררר לא"
"כן, בטוח? זה לא בעיה, אני יכול לעזור לך"
"לא"
"כן, טוב, את יכולה להשאר עם הסנפירים אם את רוצה, זה בסדר, כן, אין בעיה, איך שאת מעדיפה, את בטח גם יכולה להמשיך ללכת איתם אחר כך, הא הא, אני סתם צוחק, הא הא, איך שבא לך"
"אההה אני שונאת אמריקאים" 
"מה, מה אמרת? את רוצה שאני אעזור לך? אני יכול לעזור לך" 
"כלום!! לא!! ררררר")

מערכת היחסים הזאת נמשכת מאז באופן דומה למדי, אבל אני משתדלת לא להגזים כי נוח לי להסתובב איתו כי הוא מדבר פורטוגזית, וכי לא פגשתי מישהו מוצלח יותר מאז. מבחור שמטייל כבר שנתיים בכל העולם היתי מצפה לאמריקאיות מתונה יותר, אבל מסתבר שזה לא מספיק בשביל להוציא את זה מהם.

נשארתי שם עוד יום, פגשתי שוב את יוהנס, גרמני בן 50, שפגשתי ביוהנסבורג וומאד חיבבתי. קצת היפי מזדקן אבל אין א גוד וויי, גנן - שזה מעניין, ונשמה טובה באופן כללי, אבל למרבה הצער הוא נשאר עכשיו שבועיים בטופו כדי לצלול.

אני המשכתי הלאה, לווילנקולו - עיר (?) שקצת בא לי להשאר לגור בה, ויש פה את הילדים הכי חמודים בעולם - אבל על כך בהמשך.