בורחת מהגשם

* הוספתי קצת תמונות לפוסט הקודם.

סיימתי לכתוב בפעם שעברה בסוואזילנד. אחרי שהצלחנו סוף סוף להכנס אליה, גם שאר התכניות שלנו לא ממש הסתדרו.

אבל ראינו קרנף "לבן" (=רחב שפה)!

חוץ מלראות קרנף, תכננו לעשות טרק באחת השמורות הידועות בסוואזילנד (Malolotja) אבל כמובן - לילה לפני התחיל לרדת גשם. לא רסיסי גשם עדינים כמו שהיו לנו עד עכשיו, אלא גשם חזק, שמתעוררים באמצע הלילה מהדפיקות שלו על האהל. קצת נשבר לנו מגשם בשלב הזה. זה קצת מוקדם מדי, אבל היי, ישראלים לא באמת יודעים להתמודד עם גשם. אז החלטנו לברוח שוב. פתחנו מפה וגיבשנו תכנית ב'. נוסעים לדרקנסברג. הדרקנסברג הוא רכס הרים בדרום אפריקה, על גבול לסותו (שגם היא כמו סוואזילנד, ממלכה בתוך דרום אפריקה). שמעתי שזה מקום מעולה לטרקים וחשבתי - אמנם זה יום נסיעה לשם, אבל אחריו יהיו לנו שם עוד יומיים וחצי - זה חייב לעבוד. לאף אחת מאיתנו לא ממש התחשק להכנס שוב לאוטו הצפוף, המבולגן והדי מטונף שלנו למשך יום שלם, אבל החלטנו שזה כנראה ישתלם. 

נסענו יום שלם, בתוך ענן גשם אינסופי, והגענו רגע לפני החושך. קר. ממש ממש קר. אבל אנחנו אמיצות - אז החלטנו שגם היום ישנים באהל. בבוקר - עדיין ערפילי, עדיין מטפטף. נסענו לשמורה בכל זאת. לקחנו מפה, החלטנו על מסלול, הלכנו לאוטו להתארגן ופתאום הגשם מתחזק. 

"אנחנו לא חייבות לעשות את זה, אתן יודעות, זה לא באמת כיף לטייל ככה"

החלטנו ללכת לחשוב על זה בקפה של הקניבלים.

לפי התחזית, למחרת אמור להשתפר. אז הלכנו לעשות קניות לארוחת חג, ובאופן כללי לא עשינו שום דבר. לקראת הערב העננים התחילו להתרחק ויכולנו לראות את ההרים - המושלגים בפסגות - שעד אז בכלל לא ידענו איפה הם. 

למחרת סוף סוף יכולנו ללכת לטייל. התחלנו ללכת, האוויר קר והכל יפה יפה יפה. נוף מוזר, שרכים זקופים צומחים על מדרונות חשופים שנראה שנשרפו. תוך שעה היינו בנקודת האמצע של המסלול, אז הסתכלנו על המפה והחלטנו להוסיף עוד איזה עיקוף. כמובן שהמפה לא טופוגרפית. הדרך מטפסת כלפי מעלה על מדרון, ואני אומרת "ברור שאנחנו לא עולות עד למעלה, זה צוק! אין מצב שאפשר לטפס לשם בלי חבלים!". הא הא. מצחיק מאד. 

מסתבר שאפשר. באמצע הדרך שמנו לב שלמסלול קוראים מאדי סלייד. אכן מאדי, אכן סלייד. ללא ספק היה הטיפוס הכי תלול שאי פעם טיפסתי. בחיי שזה היה כמעט אנכי. וכל הדרך יש לי חיוך ענק שמחכה להתפרץ כבר, ואני מתאפקת, כי הדרך כל רגע מפתיעה אותנו בעוד סלע שאין לנו מושג איך לטפס עליו, והאצבעות עוד רגע נמקות מהקור, אבל כבר לא בא בחשבון לרדת למטה. בסוף אנחנו למעלה, מאחלות בהצלחה לשני בחורים שאלוהים יודע איך מתכוונים לרדת את זה, ואני לא מפסיקה לצחוק.

גם ההמשך היה יפהפה, אבל הטיפוס - וואו. היה מדהים מדהים. בערב הכנו ארוחת ערב ראש השנה מלכותית - כולל עוגת דבש (כמעט כמו) של אמא שלי - וזה בכלל סגר לי את השנה כמו שצריך. 

משם נסענו למחרת לדרבן - אחרי עוד טיולון קצר בבוקר - ואני עדיין כאן. החזרנו את האוטו, בהקלה מסוימת. הטיול ברכב משלך הוא מאד סטרילי. מדברים עם אנשים בהוסטל, בסופר, .. לא הרבה יותר מזה. אמנם זה אפשר לנו לעשות קילומטראז' מטורף, אבל הגיע הזמן להתחיל לטייל באמת. 

דרבן בסדר. שמעתי עליה דברים לא כל כך טובים, אבל האמת שאני מסתובבת פה כבר כמה ימים, מתוכם יומיים לבד, וזה לא נורא כמו שחשבתי. לפחות מרגע שמתגברים על התחושה שכשאתה הלבן היחיד ברחוב כולם מסתכלים עליך. זה קצת נכון, אבל פשוט צריך להפסיק להתייחס לזה. הבנות נסעו לכיוון קייפטאון, ואני מחכה לאוטובוס למפוטו, מוזמביק, שיוצא ביום ראשון בבוקר. בינתיים קניתי עדשה חדשה למצלמה, סידרתי ויזה למוזמביק (מפתיע - המחיר לישראלים הוא בערך רבע מהמחיר לאירופאים), ובעיקר הסתובבתי פה כל כך הרבה שאנשים כבר עוצרים אותי ברחוב לשאול איך מגיעים לכל מיני מקומות (שאין לי מושג איפה הם, כמובן). 

יאללה, אני מוכנה להמשיך הלאה. 

התחלה

לא בייתתי זברות ולא נחטפתי על ידי קניבלים¸ פשוט לא היה לי מחשב זמין.
אחרי כמה ימים לא מעניינים במיוחד ביוהנסבורג הלא מעניינת במיוחד, שכרתי רכב עם עוד שתי בחורות ישראליות ונסענו לטייל.
היעד הראשון היה פארק קרוגר, ספארי בנהיגה עצמית. עבור רוב הדרום אפריקאים הלבנים והעשירים זה אומר ג'יפ, קרוואן, והמון ציוד. אנחנו נסענו בסיטרואן C1. היה משעשע.

ראינו, כמובן, המון חיות. אבל אני על זמן מוגבל פה כי כבר תשע וחצי (!!) ואני חייבת ללכת לישון אז רק קצת-

גם יוהנסבורג וגם קרוגר הם לא ממש אפריקה. אבל כשיצאנו מקרוגר בחלק הצפוני של דרום אפריקה, קיבלנו שוק-אפריקה קטן. פתאום, באמת, כפרים קטנים עם בקתות קש ובוץ, תרנגולות מתרוצצות והמוני אנשים הולכים על הכביש. אני בטוחה שזה עוד כלום לעומת ההמשך, ובכל זאת, הופתענו. לקח לנו המון זמן למצוא איפה לישון באותו לילה, ובסוף הצלחנו לשכנע בעל לודג' חביב (השלט אמר big luxury rooms!) שיתן לנו לפתוח אוהל בחצר שלו. כשהוא שמע שאנחנו מישראל, הוא לא היה יכול לסרב. ג'יזס קרייסט וזה. כולם פה נורא מתרגשים מהעניין הזה.

מאז קרו כבר כל מיני דברים, כמו הקרקל שאולי ואולי לא היה הרבה יותר מדי קרוב אלינו כשהלכנו לטייל באיזה קניון (סורי אמא), והפנצ'ר שהרס לנו איזה חצי יום, ו-שכחתי - המצלמה שלי שהפסיקה לעבוד ביום הראשון בקרוגר (הייתי בקרוגר וכל מה שהספקתי לצלם זה צב).

עכשיו אני בסוואזילנד, ממלכה קטנה שהיא כמעט מובלעת בתוך דרום אפריקה. עוד לא הספקנו לראות הרבה, כי נסענו בבוקר למעבר הגבול הקרוב, בקצה דרך מתפתלת במעלה ההרים, החתמנו דרכונים ביציאה, בכניסה, נסענו פנימה, במשך כחצי שעה - ואז גילינו שהדרך היחידה משם בלתי עבירה בעליל לאוטו הפצפון שלנו. הסתובבנו, קנינו לחמניות (מדהימות) כדי להתנחם, וחזרנו אחורה. שוב החתמנו דרכונים וכו' וחזרנו לדרום אפריקה. עשינו עיקוף של בערך 4 שעות, ונכנסנו ממעבר גבול אחר. אחד הימים המתסכלים.

אבל צריך להתרגל לזה, אני מניחה.