בורחת מהגשם

* הוספתי קצת תמונות לפוסט הקודם.

סיימתי לכתוב בפעם שעברה בסוואזילנד. אחרי שהצלחנו סוף סוף להכנס אליה, גם שאר התכניות שלנו לא ממש הסתדרו.

אבל ראינו קרנף "לבן" (=רחב שפה)!

חוץ מלראות קרנף, תכננו לעשות טרק באחת השמורות הידועות בסוואזילנד (Malolotja) אבל כמובן - לילה לפני התחיל לרדת גשם. לא רסיסי גשם עדינים כמו שהיו לנו עד עכשיו, אלא גשם חזק, שמתעוררים באמצע הלילה מהדפיקות שלו על האהל. קצת נשבר לנו מגשם בשלב הזה. זה קצת מוקדם מדי, אבל היי, ישראלים לא באמת יודעים להתמודד עם גשם. אז החלטנו לברוח שוב. פתחנו מפה וגיבשנו תכנית ב'. נוסעים לדרקנסברג. הדרקנסברג הוא רכס הרים בדרום אפריקה, על גבול לסותו (שגם היא כמו סוואזילנד, ממלכה בתוך דרום אפריקה). שמעתי שזה מקום מעולה לטרקים וחשבתי - אמנם זה יום נסיעה לשם, אבל אחריו יהיו לנו שם עוד יומיים וחצי - זה חייב לעבוד. לאף אחת מאיתנו לא ממש התחשק להכנס שוב לאוטו הצפוף, המבולגן והדי מטונף שלנו למשך יום שלם, אבל החלטנו שזה כנראה ישתלם. 

נסענו יום שלם, בתוך ענן גשם אינסופי, והגענו רגע לפני החושך. קר. ממש ממש קר. אבל אנחנו אמיצות - אז החלטנו שגם היום ישנים באהל. בבוקר - עדיין ערפילי, עדיין מטפטף. נסענו לשמורה בכל זאת. לקחנו מפה, החלטנו על מסלול, הלכנו לאוטו להתארגן ופתאום הגשם מתחזק. 

"אנחנו לא חייבות לעשות את זה, אתן יודעות, זה לא באמת כיף לטייל ככה"

החלטנו ללכת לחשוב על זה בקפה של הקניבלים.

לפי התחזית, למחרת אמור להשתפר. אז הלכנו לעשות קניות לארוחת חג, ובאופן כללי לא עשינו שום דבר. לקראת הערב העננים התחילו להתרחק ויכולנו לראות את ההרים - המושלגים בפסגות - שעד אז בכלל לא ידענו איפה הם. 

למחרת סוף סוף יכולנו ללכת לטייל. התחלנו ללכת, האוויר קר והכל יפה יפה יפה. נוף מוזר, שרכים זקופים צומחים על מדרונות חשופים שנראה שנשרפו. תוך שעה היינו בנקודת האמצע של המסלול, אז הסתכלנו על המפה והחלטנו להוסיף עוד איזה עיקוף. כמובן שהמפה לא טופוגרפית. הדרך מטפסת כלפי מעלה על מדרון, ואני אומרת "ברור שאנחנו לא עולות עד למעלה, זה צוק! אין מצב שאפשר לטפס לשם בלי חבלים!". הא הא. מצחיק מאד. 

מסתבר שאפשר. באמצע הדרך שמנו לב שלמסלול קוראים מאדי סלייד. אכן מאדי, אכן סלייד. ללא ספק היה הטיפוס הכי תלול שאי פעם טיפסתי. בחיי שזה היה כמעט אנכי. וכל הדרך יש לי חיוך ענק שמחכה להתפרץ כבר, ואני מתאפקת, כי הדרך כל רגע מפתיעה אותנו בעוד סלע שאין לנו מושג איך לטפס עליו, והאצבעות עוד רגע נמקות מהקור, אבל כבר לא בא בחשבון לרדת למטה. בסוף אנחנו למעלה, מאחלות בהצלחה לשני בחורים שאלוהים יודע איך מתכוונים לרדת את זה, ואני לא מפסיקה לצחוק.

גם ההמשך היה יפהפה, אבל הטיפוס - וואו. היה מדהים מדהים. בערב הכנו ארוחת ערב ראש השנה מלכותית - כולל עוגת דבש (כמעט כמו) של אמא שלי - וזה בכלל סגר לי את השנה כמו שצריך. 

משם נסענו למחרת לדרבן - אחרי עוד טיולון קצר בבוקר - ואני עדיין כאן. החזרנו את האוטו, בהקלה מסוימת. הטיול ברכב משלך הוא מאד סטרילי. מדברים עם אנשים בהוסטל, בסופר, .. לא הרבה יותר מזה. אמנם זה אפשר לנו לעשות קילומטראז' מטורף, אבל הגיע הזמן להתחיל לטייל באמת. 

דרבן בסדר. שמעתי עליה דברים לא כל כך טובים, אבל האמת שאני מסתובבת פה כבר כמה ימים, מתוכם יומיים לבד, וזה לא נורא כמו שחשבתי. לפחות מרגע שמתגברים על התחושה שכשאתה הלבן היחיד ברחוב כולם מסתכלים עליך. זה קצת נכון, אבל פשוט צריך להפסיק להתייחס לזה. הבנות נסעו לכיוון קייפטאון, ואני מחכה לאוטובוס למפוטו, מוזמביק, שיוצא ביום ראשון בבוקר. בינתיים קניתי עדשה חדשה למצלמה, סידרתי ויזה למוזמביק (מפתיע - המחיר לישראלים הוא בערך רבע מהמחיר לאירופאים), ובעיקר הסתובבתי פה כל כך הרבה שאנשים כבר עוצרים אותי ברחוב לשאול איך מגיעים לכל מיני מקומות (שאין לי מושג איפה הם, כמובן). 

יאללה, אני מוכנה להמשיך הלאה.